זה התחיל כמו יום לימודים רגיל, והפך תוך שניות לסרט אימה. אחד החברים שלכם לספסל הלימודים נפל פתאום על הרצפה והתחיל לפרכס. “התקף אפילפסיה”, צעק מישהו שכנראה נחשף לתסמיני המחלה בדרמת בית חולים טלוויזיונית, או אפילו בחיים האמיתיים.
כך מזהים אפילפסיה
יכול להיות שאפילו אתם יכולים לזהות בחבריכם סימני אזהרה לפני קיומו של התקף אפילפסיה. במצב כזה כדי לעורר את האדם ולעודד אותו לבצע פעולות שימנעו את חומרת ההתקף ביניהם: ללכת לרופא מטפל שיעביר בדיקות נדרשות לאיתור המחלה, להגיע למקום בטוח טרם ההתף ועוד.
ניתן למצוא מספר סוגים עיקריים של התקפים אפילפטיים. הראשון, התקף טוני קלוני, כולל שני שלבים. בראשון שבהם יאבד החולה את ההכרה, ייפול וגופו יימתח.
הסוג המרכזי השני של התקפי אפילפסיה הוא התקף ניתוק, שהוא קצר יותר (עד חצי דקה לרוב) ואינו כולל פרכוסים בדרך כלל. כחלק מהתקף מהסוג הזה יאבד החולה את ההכרה שלו, יהיו מנותק באופן מוחלט מהסביבה, לא יתקשר עם הסביבה וגם לא יזכור יותר מדי מההתקף לאחר מכן. התקף מיוקלני, הסוג השלישי, יביא לתנועות בלתי רצוניות, לרוב פתאומיות וקצרות. התקפים א-טועניים, הסוג הרביעי, יביאו לאובדן הכרה ובמקביל לריפיון בשרירים.
אז מה עושים?
הדבר החשוב הראשון שיש לעשות הוא להרחיק את האדם ממקום שעלול להביא לפגיעה בו: במקרה של כיתת לימודים, זה יהיה למשל הקירות או החלונות. בד בבד עם זה חשוב להקל על החולה כמה שניתן, באמצעות השמה של פריט רך מתחת לראש שלו (כדי לאפשר לנוזלים לצאת מהפה שלו ביתר קלות) או שחרור בגדים לוחצים שמקשים על הנשימה במצבים אלה.
עם תום הפרכוסים, יש להפוך את האדם ולאפשר לו לשכב מעט על הצד. תוך כדי הקפידו על שיחה איתו, בדגש על הרגעה שלו. כן חשוב לשים לב מתי התחיל ההתקף ומתי הוא נגמר, מאחר והתקפים ארוכים מצריכים התייחסות נפרדת, כפי שנראה מיד.